נורית נוטקביץ נ' בטוח לאומי-סניף ת"א-מח' משפטית

פסק דין

האם זכאית התובעת לתשלום דמי תאונה אם לאו זוהי השאלה בה התבקשנו להכריע.

1.התבעת ילידת 1949 מעדה בעת צעידה על המדרכה ביום 21.4.09. בעקבות המעידה חשה התובעת כאב חד שפילח את רגלה וגבה התחתון ומשכך פנתה לקבלת טיפול רפואי. בתקופה הרלבנטית לתביעה היה משקלה של התובעת 116 ק"ג.

2.על בסיס תשתית עובדתית זו ועל יסוד החומר הרפואי שהוצג בפני בית הדין - מונה מומחה יועץ רפואי ד"ר אהוד ראט (להלן: "המומחה") על מנת שיחווה דעתו בשאלות הבאות:

א. מהי הפגימה הרפואית ממנה סובלת התובעת?

ב.האם התובעת איבדה את כושרה לתפקד והייתה מרותקת לביתה החל מהיום ה- 15 לאחר התאונה ואם כן, למשך איזו תקופה.

3 במסגרת חוות הדעת הראשונה שמסר המומחה לבית הדין נכתב, כי התובעת סבלה משבר פטישון צידי בקרסול ימין בדרגה קלה וכן, כי היא סבלה גם מכאב גב תחתון עוד טרם לתאונה וכן, מהשמנת יתר ניכרת.

לשאלה השנייה הנוגעת לאובדן כושר התפקוד של התובעת השיב המומחה - כי אישורי המחלה שהופקו מתייחסים לתקופה שעד ליום 5.8.09 - כשלושה וחצי חודשים לאחר החבלה. זאת תוך שהוא מוסיף ומציין כי מדובר "בתקופה סבירה" להחלמה מהשבר שנגרם לה. כמו כן הוסיף המומחה וכתב כי לא ניתן לומר כי התובעת איבדה את כושרה לתפקד כתוצאה מן התאונה, מעבר לתקופה הנ"ל.

4. על פי בקשת הנתבע, ובהתאם להחלטת בית הדין מיום 18.3.12 התבקש המומחה להשיב בשנית לשאלה השנייה דלעיל כדלקמן:

"ביחס לתשובתך כי תקופת החלמה בת 3.5. חודשים לשבר שבנדון הינה סבירה הנך מתבקש להשיב האם התובעת הייתה מרותקת לביתה החל מהיום ה- 15 לאחר התאונה ולאיזה פרק זמן."

5.המומחה שב והשיב לשאלה זו במסגרת חוות דעתו השנייה במסגרתה כתב כך:

"מהמסמכים בתיק עולה כי תעודה רפואית ראשונה לנפגע בתאונה חתומה על ידי דר' אלון קובו ואינה נושאת תאריך קובעת כי אינה מסוגלת לעבוד במשך 90 יום כתוצאה מן התאונה. פרק זמן זה הינו סביר להחלמה לאחר שבר בקרסול. אין צורך בריתוק לבית לפרק זמן זה וניתן להתנייד באמצעות קביים בתקופה בה אסור לדרוך 6-8 שבועות ואחר כך מותרת לרוב דריכה. סביר כי החל מהיום ה- 15 לאחר התאונה לא הייתה מרותקת לביתה."

6. לאחר שהתקבלה חוות דעתו השנייה של המומחה הייתה זו הפעם התובעת שביקשה להפנות אליו שאלות הבהרה כדלקמן:

"בהתאם לחוות דעתך ידוע כי התובעת סובלת מהשמנת יתר ניכרת האם לאור כלל נתוניה, לרבות השמנת יתר ניכרת ופגיעתה סביר כי היא לא הייתה מסוגלת להשתמש בקביים בתקופת ההחלמה. אם כן האם ניתן לראות בה כמי שאיבדה את כושרה לתפקד?"

לשאלה זו השיב המומחה, במסגרת חוות דעתו השלישית, בשלילה תוך שהוא מציין כי התובעת יכולה הייתה להיעזר בהליכון. עם זאת, המומחה לא הסביר כיצד יכולה הייתה התובעת לעשות שימוש בהליכון נוכח מגבלת הדריכה.

השאלה השנייה שנשאל המומחה על ידי התובעת הייתה - האם נוכח מגבלותיה כתוצאה מן התאונה ונתוניה האישיים היה ביכולתה לצאת את ביתה ללא עזרת הזולת. לשאלה זו השיב המומחה לאמור: "לאחר שבועיים סביר שכן"

השאלה השלישית שנשאל המומחה, על ידי התובעת, הייתה: "האם במקרה של שבר בקרסול יכול להיווצר מצב שעל אף שחלפו 6-8 שבועות התובעת עדיין לא הייתה מסוגלת לדרוך על הרגל עקב כאבים ונפיחות"

לשאלה זו השיב המומחה בשלילה, תוך שהוא מנמק זאת בפגיעה הקלה בקרסול התובעת.

7.אשר לדעתנו יאמר כך:

הזכאות לתשלום בגין דמי תאונה עוגנה במסגרת הפרק השישי לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") ומסגרת תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות) תשמ"א – 1981 (להלן: "התקנות").